ניהול באי ודאות – כיצד מקבלים החלטות וממשיכים להוביל גם כשהתמונה אינה מלאה?

המנכ״לית ציפתה להחלטה מהירה. אך הוא נע בין הרצון לא לעכב מהלך שנדרש לבין החשש לפעול מהר מדי, לפני שהתמונה התבהרה במידה מספקת.

הוא בחן נתונים, חלופות ותרחישים.

לא היה חסר לו מידע, גם לא ניסיון או אומץ לקבל החלטות.

הקושי היה במקום אחר.

הוא נדרש להכריע בין כמה שיקולים חשובים, בידיעה שאין חלופה שאין לה מחיר, ושלא ניתן לצפות מראש את כל ההשלכות.

הוא גם ידע שרק בדיעבד יוכל לדעת אם בחר נכון.

זו אחת המשמעויות המרכזיות של ניהול באי-ודאות.

לא תמיד הקושי נובע ממחסור במידע.

לפעמים יש בידינו מידע רב, אבל הוא אינו מצביע על תשובה אחת ברורה. כמה אפשרויות נראות סבירות, ערכים וצרכים מתנגשים, וחלק מהתמונה יתברר רק בעתיד ורק לאחר לאחר שנפעל.

במצבים כאלה השאלה אינה רק מה נכון לעשות.

השאלה היא גם כיצד אנחנו מקבלים החלטה כשאין אפשרות לדעת בוודאות איזו חלופה תוביל לתוצאה הטובה ביותר.

מה קורה לנו מול האפשרות לטעות?

כיצד משפיעים עלינו האחריות, הלחץ והידיעה שלכל בחירה יהיה מחיר?

ועד כמה הצורך שלנו להחזיר תחושת שליטה משפיע על הדרך שבה אנחנו מקבלים החלטות?

אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו מגיבים רק לעובדות ולנסיבות שלפנינו, אבל ההחלטות שלנו מושפעות גם מהאופן שבו אנחנו חווים את המצב באותו רגע.

לאורך השנים ראיתי שדווקא ברגעים האלה אנחנו לומדים להכיר את עצמנו טוב יותר כמנהלים.

הלחץ, האחריות ואי הוודאות חושפים דפוסי חשיבה ותגובות אוטומטיות שבשגרה כמעט שאינם מורגשים.

אצל חלק תתעורר הנטייה למהר ולפעול, אצל האחרים להמתין לעוד מידע, להיצמד למוכר או לנסות להימנע מהחלטה.

העולם השתנה, וגם הדרך שבה אנחנו מנהלים צריכה להשתנות

מנהלים תמיד נדרשו להתמודד עם סיכונים.

לשם כך נבנו תוכניות עבודה, ניתוחי סיכונים, תחזיות ותרחישים.

אבל המציאות של השנים האחרונות הביאה רגעי אי ודאות חדים – הקורונה, כניסת הבינה המלאכותית(AI), מלחמה מתמשכת, שינויים גיאופוליטיים, רגולציה משתנה ושווקים דינמיים.

אי-ודאות היא מצב שבו עדיין אין לנו את כל התשובות.

המשמעות היא שלא תמיד אפשר להמתין עד שהתמונה תהיה מלאה על מנת לקבל החלטות, ולעיתים נדרש להוביל גם כשהיא עדיין חסרה.

הקושי הוא לא רק המציאות, אלא גם מה שהיא מפעילה בתוכנו

כאשר אנחנו חווים אי-ודאות, לא רק הסביבה משתנה, גם אנחנו משתנים.

כאשר אנשים חווים איום או חוסר ודאות, הם נוטים להיצמד למה שמוכר, לחפש תשובות מהירות על מנת להפחית את תחושת אי הנוחות שנוצרה, גם אם הדבר אינו מוביל בהכרח להחלטה טובה יותר.

אצל מנהלים התהליך הזה משמעותי אפילו יותר, ככל שהאחריות גדולה יותר, כך גדל גם הרצון להחזיר תחושת שליטה.

לפעמים זה מתבטא בקבלת החלטה מהירה מדי שלא בהכרח מתאימה.

לפעמים בדחיית החלטות.

לפעמים באיסוף אינסופי של מידע.

ולפעמים בהיצמדות לתוכנית שכבר אינה מתאימה למציאות.

לכאורה אלו התנהגויות שונות, שלעיתים יהיו נכונות ומתאימות.

אבל לא פעם הן משרתות את הצורך הפנימי שלנו, והוא להפחית את אי הוודאות שאנחנו חווים.

לעיתים, מבלי שנשים לב, ההחלטה כבר אינה נשענת רק על בחינת המציאות, אלא גם על הרצון להגן על עצמנו מפני האפשרות לטעות, להיכשל או לאבד שליטה.

אלו תגובות אנושיות וטבעיות, אך השאלה היא עד כמה אנחנו מודעים להן, ועד כמה הן מנהלות את ההחלטה שלנו.

לאורך השנים פגשתי מנהלים שהגיבו לאי-ודאות בדרכים שונות.

היו כאלה שהאיצו את הקצב, קיבלו עוד החלטות, יזמו עוד שינויים ונכנסו לעשייה אינטנסיבית.

והיו כאלה שעצרו, ביקשו עוד נתונים, עוד חוות דעת ועוד זמן.

לכאורה אלו שתי גישות שונות.

אבל לא פעם שתיהן נבעו מאותו מקום, שתיהן היו ניסיון להתמודד עם תחושת חוסר השליטה.

האחד ניסה להפחית את אי הוודאות באמצעות פעולות מהירות ורבות.

השני באמצעות חיפוש אחר ודאות גדולה יותר.

לא מדובר בשאלה מה נכון לעשות, והאם נכון לפעול מהר או לאט.

השאלה היא האם אני כמנהל בוחר את הפעולות שלי מתוך התגובה האוטומטית שלי לאי-ודאות.

במצבי אי-ודאות אנחנו עלולים לאבד לא רק שליטה על המציאות.

לפעמים אנחנו מאבדים גם את היכולת להבחין בין מה שהסיטואציה דורשת מאיתנו כמנהלים לבין מה שאנחנו צריכים כדי להרגיש בטוחים יותר.

וכששני הדברים מתערבבים, קל מאוד לחשוב שאנחנו מקבלים החלטה עסקית, כשבפועל אנחנו גם מנסים לווסת את תחושת אי הוודאות שלנו.

ליצור "אי של ודאות"

אני אוהבת את הדימוי הזה דווקא משום שהוא אינו מבטיח יבשת של ודאות.

הוא רק מזכיר לנו שבתוך ים של אי-ודאות תמיד אפשר למצוא קרקע קטנה שאפשר לעמוד עליה. לא כדי להישאר עליה, אלא כדי שאפשר יהיה להמשיך לנוע.

אותה קרקע יכולה להיות ההבחנה בין:

  • מה כבר ידוע לנו כעובדות.
  • מה עדיין בגדר השערות.
  • מה נמצא בשליטתנו ומה לא.
  • מהם הסיכונים, אבל גם מהן האפשרויות שנפתחות.

ובתוך כל זה, גם היכולת להקשיב – אילו קולות עדיין לא שמעתי? פעמים רבות דווקא אצל קולגות/עובדים/חברי הנהלה, מסתתר המידע שיכול לשנות את איכות ההחלטה.

ההבחנה הזאת אינה מבטלת את אי הוודאות, אך היא מאפשרת לבנות תמונה חלקית, לפעול מתוכה, ולהמשיך לבחון ולעדכן את הכיוון ככל שהמציאות מתפתחת ומצטבר מידע חדש.

דווקא מתוך אי הוודאות עשויות להיווצר גם הזדמנויות

כשמשהו מוכר מתערער, קל להתמקד במה שאיבדנו, אבל לפעמים דווקא אז מתגלים כיוונים חדשים.

מנהל מגלה שהוא מסוגל להוביל בדרך שלא נדרש לה בעבר.

צוות מגלה יכולות שלא באו לידי ביטוי בשגרה.

ולעיתים מתוך השתנות הדרך המוכרת נולדים רעיונות, שיתופי פעולה או תחומי פעילות חדשים שלא היו נוצרים אילו הכול היה ממשיך כרגיל.

אין פירוש הדבר שכל משבר הוא הזדמנות.

יש משברים כואבים, ויש החלטות קשות.

אבל כאשר אנחנו מצליחים להישאר מחוברים למציאות, ולא רק לפחדים שהיא מעוררת, גדל גם הסיכוי לראות אפשרויות חדשות.

מנהיגות מתחילה הרבה לפני ההחלטה

מנהיגות במצבי אי-ודאות אינה היכולת לא לפחד.

היא היכולת לפגוש את הפחד, מבלי לתת לו לנהל את ההחלטה.

להכיר בכך שלא הכול בשליטתנו, שלא נוכל למנוע כל טעות או כאב, ובכל זאת להישאר נוכחים, עם עצמנו ועם האנשים שאנחנו מובילים.

לפעמים נדרש לעצור ולהקשיב לקולות אחרים, להזמין נקודות מבט שונות, ולתת מקום גם למה שמערער את מה שכבר חשבנו שנכון, כולל מידע שלא נוח לנו לשמוע.

דווקא במצבי אי-ודאות, הקשבה כזו אינה מחלישה את המנהיגות, היא מרחיבה את התמונה שעל בסיסה מתקבלת ההחלטה.

שהרי ידוע שחשיפה למגוון נקודות מבט וקיומה של סביבה שבה אפשר להביע גם ספק ודעות שונות, משפרות את איכות קבלת ההחלטות, בעיקר במצבים מורכבים.

מנהיגות מצריכה לעיתים להחליט מהר, גם כשהתמונה עדיין חסרה.

ולפעמים גם נדרש האומץ להיכנס לתחום חדש שמתחיל להתפתח מתוך המצב שנוצר, גם כשעדיין אין לנו ניסיון, ודאות או דרך מוכרת להישען עליה.

המנהיגות אינה נמצאת בבחירה קבועה בין זהירות למהירות, בין הקשבה להכרעה או בין שמירה על הקיים לחיפוש אחר החדש.

היא נמצאת ביכולת לזהות מה נדרש ואז לבחור.

לפעמים זה אומר לשקף בכנות ובאותנטיות את המצב.

ולפעמים להחזיק תקווה, לא כהבטחה שהכול יהיה בסדר, אלא כאמונה שיש לנו יכולת להתמודד גם עם מה שיגיע.

אולי זהו אותו "אי של ודאות"

מקום שבו אפשר להרגיש את החשש כשהקרקע זזה, להקשיב למציאות בכנות, לקולות הנוספים וגם לעצמנו, להישען על שותפות ואותנטיות – ומתוך כל זאת לבחור.

** הדוגמאות במאמר נכתבו לצורך המחשה ואינן מתארות אדם מסויים

מאמרים נוספים מהבלוג

מנהלים רבים בטוחים שהם מאצילים סמכויות, אך הם עדיין מחזיקים הכול

קידום מנהלים בכירים – כשהביצועים כבר לא מספיקים

המסכה הניהולית: המחיר של הצורך להיראות תמיד בשליטה