במשך שנים לא הצלחתי להקפיד על פעילות גופנית.
ניסיתי, נרשמתי למכוני כושר, לחוגים, והפסקתי שוב ושוב.
ההסבר שלי היה פשוט "אני עסוקה מדי". זה היה נשמע הגיוני, אפילו נכון.
החיים מלאים, קריירה משמעותית, ותמיד יש משהו דחוף יותר לעסוק בו.
אני זוכרת תקופות שונות, היו תקופות עמוסות יותר, והיו גם תקופות אחרות. אבל גם כשהיה זמן, הוא לרוב הופנה למשפחה ולאחרים.
לא תמיד מתוך בחירה מודעת, אלא מתוך סדרי עדיפויות שנוצרו בתוך קצב של עשייה ורצון להספיק.
ובתוך כל זה, לצד תחושת הסיפוק שהייתה לי הרבה פעמים בעבודה, לא היה רגע לעצור ולנשום.
הרבה יותר מאוחר הבנתי שזו לא רק הייתה שאלה של זמן, זו הייתה גם שאלה של מקום.
אנו רואים את זה הרבה אצל מנהלים.
העומס הניהולי הוא חלק בלתי נפרד מהתפקיד – הוא תוצר של אחריות גדולה, של הובלת אנשים, ושל רצון להצליח ולייצר משמעות.
במציאות כזו המחשבות אינן פוסקות לרגע, הן עובדות בפתרון בעיות, ניהול משברים ובאתגרי הניהול היומיומיים.
אך בתוך הרצף האינטנסיבי הזה נוצרת לפעמים שחיקה, ודברים שנדחקים הצידה – לאו דווקא משימות, אלא המרחב שבו מחשבה יכולה להיות מעבר ל "כאן ועכשיו".
כשאין רווח ומקום, להכניס משהו חדש, המחשבה הופכת לעיתים תגובתית, והפתרונות מגיעים לפני שהספיקו לשהות בשאלה.
תובנה בתוך אי העשייה, הרעיונות שמגיעים דווקא כשמשחררים
המתמטיקאי הצרפתי אנרי פואנקרה תיאר בכתביו כיצד עבד במשך שבועות על בעיה מורכבת ללא הצלחה.
הוא גילה שהפתרון לא הגיע בזמן המאמץ המחשבתי המרוכז והמאומץ, אלא דווקא ברגע של הסחות דעת – כשעלה על אוטובוס או כשטייל על חוף הים.
פואנקרה הבין שדווקא כשהמוח המודע "משחרר" מעט מהחשיבה המאומצת, נפתחת האפשרות לחשיבה יוצרת, עמוקה ואינטואיטיבית יותר.
עבור מנהלים זו היא נקודה קריטית, שמסייעת בקבלת החלטות וחשיבה אסטרטגית שנובעת מראייה רחבה ומשוחררת.
יצירת מרחב לחשיבה יוצרת ו ל – Well-being
לפעמים העומס אינו רק תוצאה של נסיבות, אלא גם של האופן שאנו פועלים בתוכו.
והשאלה היא לא רק איך מתמודדים עם העומס, אלא איך יוצרים בתוכו מקום.
מקום לעצור לרגע, לנשום להתבונן. מקום לדברים אחרים, שמזינים, מרחיבים, מחזירים אותנו לעצמנו.
ואולי דווקא משם המחשבה היוצרת חוזרת.
