לאן נעלמת המחשבה בתוך העומס הניהולי?
במשך שנים לא עשיתי ספורט. ניסיתי – נרשמתי למכוני כושר, לחוגים, והפסקתי שוב ושוב.
ההסבר שלי היה פשוט "אני עסוקה מדי". זה היה נשמע הגיוני, אפילו נכון.
החיים מלאים, קריירה תובענית, ותמיד יש משהו דחוף יותר לעסוק בו.
ולכן זה נדחה שוב ושוב.
אני כן זוכרת תקופות שונות. היו תקופות עמוסות יותר, והיו גם רגעים של איזון. אבל גם כשנוצר זמן – הוא לרוב הופנה למשפחה, לאחרים, לאחריות ופחות לעצמי.
לא מתוך בחירה מודעת תמיד, אלא מתוך סדר עדיפויות שנוצר בתוך קצב של עשייה ורצון להספיק.
ובתוך כל זה – לא היה רגע לעצור ולנשום. והכל ממשיך – גם כשהעומס כבר מורגש מבפנים.
הרבה יותר מאוחר הבנתי שזו לא רק הייתה שאלה של זמן. זו הייתה גם שאלה של מקום.
בין עומס ניהולי למחשבה יוצרת
אנו רואים את זה הרבה אצל מנהלים. העומס הניהולי הוא חלק בלתי נפרד מהתפקיד – הוא תוצר של אחריות גדולה, של הובלת אנשים, ושל רצון להצליח ולייצר משמעות. במציאות כזו המחשבות אינן פוסקות לרגע, הן עובדות בפתרון בעיות, ניהול משברים ובאתגרי הניהול היומיומיים.
אך בתוך הרצף התובעני הזה נוצרת לעיתים שחיקה, דברים נדחקים הצידה – לא משימות, אלא המרחב שבו מחשבה יכולה להיות מעבר ל "כאן ועכשיו". כשאין רווח להכניס משהו חדש, המחשבה הופכת לעיתים תגובתית, והפתרונות מגיעים לפני שהספיקו לשהות בשאלה.
תובנה בתוך אי העשייה, הרעיונות שמגיעים דווקא כשמשחררים
המתמטיקאי הצרפתי אנרי פואנקרה תיאר בכתביו כיצד עבד במשך שבועות על בעיה מורכבת ללא הצלחה. הוא גילה שהפתרון לא הגיע בזמן המאמץ המחשבתי המרוכז והמאומץ, אלא דווקא ברגע של הסחות דעת – כשעלה על אוטובוס או כשטייל על חוף הים. פואנקרה הבין שדווקא כשהמוח המודע "משחרר" מעט מהחשיבה המאומצת, נפתחת האפשרות לחשיבה יוצרת, עמוקה ואינטואיטיבית יותר.
עבור מנהלים זו היא נקודה קריטית – לקבלת החלטות וחשיבה אסטרטגית שנובעות מראייה רחבה ומשוחררת.
יצירת מרחב לחשיבה יוצרת ול – Well-being
לפעמים העומס אינו רק תוצאה של נסיבות, אלא גם של האופן שאנו פועלים בתוכו.
והשאלה היא לא רק איך מתמודדים עם העומס, אלא איך יוצרים בתוכו מקום.
מקום לעצור לרגע, לנשום להתבונן. מקום לדברים אחרים – שמזינים, מרחיבים, מחזירים אותנו לעצמנו.
ואולי דווקא משם המחשבה היוצרת חוזרת.
