לצמוח בתוך המתח שבין תשוקה לפחד

לצמוח בתוך המתח שבין תשוקה לפחד

בין תשוקה לפחד.

יש רגע שבו יודעים שצריך שינוי, אבל משהו עדיין עוצר. בליווי מנהלים, אני רואה לעיתים קרובות את המתח שבין המוכר לבין הרצון לפרוץ קדימה.

 

סיפור על מנהלת שבמשך הרבה שנים עבדה באותו מקום –

תפקיד מעניין, מתגמל, יציב.

עם הזמן משהו השתנה, היא הרגישה פחות הנאה ויותר שחיקה.

אבל היא נשארה. לא כי היא לא הבחינה בזה, אלא כי היא פחדה לעזוב את המוכר והבטוח.

 

כששחיקה פוגשת את הצורך בשינוי קריירה

כדי להחזיר לעצמה חיות היא התחילה ללמוד צורפות. תחום יצירתי שהכירה בצעירותה, והניחה בצד לאורך השנים. היה בזה משהו אחר – חי

התשוקה הזו שקמה לא הייתה רק תחביב  – היא הייתה מנוע שחזר לפעום. היא נהנתה, השקיעה, התמידה – לא מתוך "צריך" מתוך רצון.

 

אבל העבודה היומיומית נשארה אותה עבודה. ואז הגיע רגע אחר "אני רוצה שינוי" היא אמרה, "אני רוצה יותר מזה".  הפעם זו כבר לא הייתה רק מחשבה. זו הייתה משיכה קדימה – משהו שהתעורר ורצה לזוז.

 

הקול שמנהל אותנו מאחורי הקלעים

אבל יחד עם הרצון החדש שנולד, היה שם פחד. לעזוב את המוכר, לאבד יציבות. להיכנס ללא נודע. לפעמים זהו פחד גלוי, ולפעמים זה קול עמוק יותר, כמעט לא מודע, שמנהל אותנו מאחורי הקלעים.

 

וכך במשך תקופה היא חיה בין שני קולות. קול אחד – שמושך קדימה, וקול אחר – שעוצר, שואל, מזהיר, פוחד. מה שאפשר את התנועה לא היה ביטול הפחד, אבל גם לא התעלמות ממנו. אלא היכולת להקשיב לשניהם, גם לחלקים הגלויים וגם לאלו שמתחת לפני השטח.

 

ובסופו של דבר היא עשתה שינוי, לא כי הפחד נעלם ולא כי התשוקה שהתעוררה לשינוי "ניצחה". אלא כי נוצר מקום שבו שניהם יכלו להיות. ההתלהבות המשיכה לסמן את הכיוון – את מה שמרגיש חי, מושך, כיוון.  והפחד קיבל מקום שמאפשר לחשוב, לשקול לדייק – לא כזה שמשתק אלא כזה שתומך בתנועה מותאמת.

ובתוך המרחב הזה התאפשרה תנועה.

 

אני רואה את זה הרבה בעולמות הניהול – אנשים מוכשרים, מודעים – שיודעים שמשהו כבר לא עובד, אבל נשארים באותו המקום.

רוצים להתקדם – ופוחדים לטעות

רוצים להשפיע – אבל עוצרים

רוצים שינוי – אבל נשארים במקום המוכר והיציב

 

מרחב של תנועה ומנהיגות

האתגר הוא להקשיב להתלהבות אך לאפשר מקום לפחד. התשוקה היא המנוע – היא זו שמסמנת את הכיוון, חדוות היצירה והחיות. והפחד – כשנותנים לו מקום ומבינים מה הוא באמת מבקש להגיד, הופך לקול מווסת שמדייק את הדרך.

 

וכשהם עובדים יחד יש תנועה – כזו שהיא גם חיה וגם מדויקת.

מאמרים נוספים מהבלוג

מניהול בכיר לפסיכותרפיה – המסע המקצועי שהפך לדרך טיפולית.

בדידותו של המנהל בקבלת החלטות

לאן נעלמת המחשבה היוצרת בתוך העומס הניהולי