יש רגע שבו יודעים שצריך שינוי, אבל משהו עדיין עוצר.
מניסיוני בעולם הניהולי, אני פוגשת לא פעם את המתח שבין הרצון לשינוי לבין החשש לעזוב את המוכר והבטוח.
דוגמא על מנהלת שבמשך הרבה שנים עבדה באותו מקום –
תפקיד מעניין, מתגמל, יציב.
עם הזמן משהו השתנה, היא הרגישה פחות הנאה ויותר שחיקה.
אבל היא נשארה. לא כי היא לא הבחינה בזה, אלא כי היא פחדה לעזוב את המוכר והבטוח.
כדי להחזיר לעצמה חיות היא התחילה ללמוד אומנות – תחום יצירתי שהכירה בצעירותה, והניחה בצד לאורך השנים.
היה בזה משהו אחר – חי.
התשוקה הזו שקמה לא הייתה רק תחביב, היא הייתה מנוע שחזר לפעום.
היא נהנתה, השקיעה והתמידה, לא מתוך "צריך" אלא מתוך רצון.
אבל העבודה היומיומית נשארה אותה עבודה.
וכך לאחר תקופה הגיע רגע שבו היא אמרה: "אני רוצה שינוי, אני רוצה יותר מזה".
הפעם זו כבר לא הייתה רק מחשבה, זו הייתה משיכה קדימה – משהו שהתעורר ורצה לזוז.
אבל יחד עם הרצון החדש שנולד, היה שם פחד לעזוב את המוכר, לאבד יציבות, ולהיכנס ללא נודע.
רוצים שינוי אבל נשארים במקום המוכר והידוע.
לפעמים זהו פחד גלוי, ולפעמים זה קול עמוק יותר, כמעט לא מודע, שמנהל אותנו מאחורי הקלעים.
וכך במשך תקופה היא חיה בין שני קולות. קול אחד – שמושך קדימה, וקול אחר – שעוצר, שואל, מזהיר, פוחד.
מה שאפשר את התנועה לא היה ביטול הפחד, אבל גם לא התעלמות ממנו.
אלא היכולת להקשיב לשניהם, גם לחלקים הגלויים וגם לאלו שמתחת לפני השטח.
ובסופו של דבר היא עשתה שינוי, לא כי הפחד נעלם ולא כי התשוקה שהתעוררה לשינוי "ניצחה", אלא כי נוצר מקום שבו שניהם יכלו להיות.
ההתלהבות המשיכה לסמן את הכיוון – את מה שמרגיש חי, מושך, כיוון.
והפחד קיבל מקום שמאפשר לחשוב, לשקול לדייק – לא כזה שמשתק אלא כזה שתומך בתנועה מותאמת.
ובתוך המרחב הזה התאפשרה תנועה.
אני רואה את זה הרבה בעולמות הניהול, אנשים מוכשרים ובעלי מודעות עצמית – שמרגישים שמשהו כבר לא עובד, אבל נשארים באותו המקום.
רוצים להשפיע, אבל עוצרים
רוצים שינוי, ונשארים במקום המוכר והיציב
מרחב של תנועה ומנהיגות
האתגר הוא להקשיב להתלהבות אך לאפשר מקום לפחד.
התשוקה היא המנוע – היא זו שמסמנת את הכיוון, חדוות היצירה והחיות.
והפחד – כשנותנים לו מקום ומבינים מה הוא באמת מבקש להגיד, מקום של קול מווסת שמדייק את הדרך.
וכשהם עובדים יחד יש תנועה – כזו שהיא גם חיה וגם מדויקת.
** הדוגמאות במאמר נכתבו לצורך המחשה ואינם מתארים אדם מסוים.
